הציפור האדומה ישבה על מדף החלון מולי. אני לא יודע כמה זמן זה היה שם, אולי שעות לכל מה שאני יודע. לא הייתי מודע להרבה מה שקורה סביבי מאז שאבא מת. אמא תמיד אמרה שהחזקתי את זנבות המעיל של אבא ואף פעם לא נתתי לו להגיע רחוק מדי. נראה היה שכשהוא עבר הוא לקח איתו את כל העולם, ואני הלכתי לאיבוד. כמעט הפסקתי לכתוב את הספר הזה כאן, כי זה מרגיש כאילו המילים היום כל כך בשפע ועייפות משימוש מוגזם. אבל אני כותב הלאה, ומסתכן בכך שתחשוב שזו רק קלישאה, אבל שמע את הלב שלי. הם לא. פטירתו רוקנה את הצבע מהקשת ואת המנגינה ממוזיקה. לא הצלחתי למצוא את דרכי חזרה לחיים, כי לא היה לי מושג איפה אני. הייתי איפשהו בין ארץ החיים למקום שבו היה אבא עכשיו. מעולם לא הייתי כאן לפני כן.
 
התוודעתי לציפור האדומה רק כי היא דפקה על החלון. זה היה יום קר בדצמבר, והעלים היו מונחים על האדמה, כל מה שנותר מתהילת הסתיו היה כעת מחצלת חומה עמומה של עלים מתכלים. השמיים היו אפורים, או לפחות כך אני זוכר את זה. השמיים תמיד נראו אפורים לאחרונה. 
 
פרץ האדום בא לידי ביטוי, וכשהוא טפח במקורו על הזכוכית, בהינו אחד בשני. לעתים קרובות אירועים בלתי צפויים, חסרי משמעות לכאורה, הם שמתחילים שינויים גדולים. לא ידעתי את זה אז, אבל הציפור הקטנה לא סתם דפקה על הכוס, אלא ניקרה בפקעת היגון שבה הייתי לכודה, כמו ציפור שמנקרת את הקליפה כשמגיע הזמן להיוולד. סדקים נוצרו בצער, למרות שלא ידעתי זאת.